מי יפסיק את הגשם

הגשם עושה לי רע. רע מאוד. הוא תמיד עשה לי רע, הוא תמיד יעשה לי רע. אכן אני רוצה לדעת אם מישהו אי-פעם ראה את הגשם ניתך ביום שמש. כל חיי הגשם היה מקושר אצלי גם עם הלבד. לא היו לי הרבה חורפים בחיי שבהם הייתי ביחד, בזוג, וכל החורפים בעשרים השנים האחרונות חלפו עליי בתל-אביב, שהיא עיר לא קלה לעבור בה את החורף אם אתה לבד. אין בה אומנם את הקור הרצחני של ירושלים, אבל כשם שאתה יכול להיטמע ולהיעלם בה ביום קיץ אתה יכול להרגיש מאוד קטן בחורף.

***
הגשם מקושר אצלי גם עם רעש ועם קור וכשהגשם יורד אני מבין הכי טוב והכי כואב כמה אני קטן, ככל אדם אחר אבל אולי קצת יותר, מול איתני הטבע, היקום וכל היתר. כל אישה שהייתה שלי אי-פעם יודעת איפה אני צריך להטמין את פניי בשעת סופת רעמים. רק מניח ומחמם את הפנים ומשם החמימות מתעטפת בלב ומתפשטת לשאר האיברים.

חוויית הגשם החזקה ביותר שלי הייתה על נהר המיסיסיפי, במדינת טנסי, כשאני משייט בספינה עם גלגל ענק מאחורה, בסגנון הסיפורים של תום סוייר והאקלברי פין. השמיים היו כחולים, הנהר היה רגוע, אך לפתע הם התקדרו בעננים אפורים שחורים וכל זה תוך דקות מעטות. הגשם שירד שם היה עוצמתי, מלווה ברעמים וברקים, גלי הנהר שצפו והספינה היטלטלה לה. לתדהמתי כל הסערה נמשכה כמה דקות בלבד, אולי רבע שעה, ואז כבמטה קסם של אדון או גברת היקום השמיים התבהרו, הגלים שקטו והספינה שטה. אכן לא קשה להיות סופר דגול אם נולדים, גדלים, חיים במקום כזה.

את הגשם הראשון שאינו מקושר עם קור חוויתי בנסיעת עסקים לסינגפור. היה חום אימים ולחות איומה ובתוכם ניתך גשם עז ומרעיש. חולצתי נרטבה מזיעה וטיפות כאחד. מכיוון שתיכננתי לשהות באי/עיר הזה רק יומיים, החלטתי לרכוש מטרייה כדי שאוכל להסתובב חופשי בלי להרטיב את העיגולדים והראש והגוף, ואכן עשיתי זאת בדוכן הקרוב ביותר. רק כשהתחלתי להסתובב עם המטרייה ביד נזכרתי למה אני לא אוהב מטריות; היא הסתירה לי את הנוף, השמיים, והיא הגבילה את תנועת הידיים החופשית בהליכה. אבל במקום פשוט לזרוק את המטרייה עמדתי לי באיזו פינת רחוב והחלטתי שאחכה עד שתעבור על פניי איזו נערה יפה במיוחד שתהיה נטולת מטרייה ושתהיה ראוייה ביופייה למתנה ממני, האיש הלבן שהגיע לכבוש את הארץ הלא ידועה ולתת מתנות לילידות. עברו כמה דקות וכמה נערות ואז היא הגיעה. לכדתי את מבטה ואמרתי לה שקניתי את המטרייה רק לפני כמה דקות ושאני לא רוצה בה. הנערה האסייתית היססה בהתחלה, אבל ממש רק לשבריר שנייה, ואז נעתרה להצעתי הבלתי שגרתית. ברוח הזאת הייתה גם התנהגותה: היא הודתה בנימוס, צעדה כמה צעדים כאילו כלל לא נקריתי בדרכה וכאילו האירוע לא התרחש ורק כשכבר התחלתי להתייאש היא פתחה את המטרייה היפה והמשיכה להתרחק בצעדים בטוחים. זה היה מבחינתי רגע ממש יפה, לא יודע ממש למה, אבל הוא היה כזה.

בהמשך אותו הביקור בסינגפור התרגלתי בהדרגה לגשם הניתך בחום הדרום-מזרח אסייתי, אבל לעומתו מעולם לא הצלחתי להתרגל לגשם/זרזיף המעצבן של לונדון. לזה אי-אפשר להסתגל, במיוחד כי הוא יכול להטריד אותך שעות על גבי שעות ומה גם שהוא מלווה תמיד באפרוריות האופיינית לעיר שהיא אחת מהערים היפות בעולם. אני תמיד אומר שיש הרבה ערים בעולם שחושבות שהן לונדון, אבל לונדון יש רק אחת. האפרוריות הזאת, חזרתי ואמרתי לעצמי, לא מאפשרת להוציא לאור את יופייה של בירת הממלכה המאוחדת. הזרזיף הקוקני המטריף את הדעת יכול להפוך במהירות גם לגשם הכי סערתי שיכול להיות, ואז אתה מנוטרל במקום עומדך עד שהוא נפסק. הפך. נוטרלתי. ואולי האפרוריות היא בעצם מה שעושה את לונדון למה שהיא ואת הערים האחרות משאירה מאחור, מי יודע.

אבל לונדון וממטריה הם כאין וכאפס לעומת חוויית מזג-אוויר מדהימה ומפעימה שהייתה לי בפורט-וורת' שבמדינת טקסס. כעיתונאי הייתי בעיצומו של סיור בחברת התעופה אמריקן-איירליינס שבסיסה בעיר הזאת, שבכל פעם שאתם קוראים ספר על המערב הפרוע או רואים סרט בנושא תדעו ששם, בעיר הזאת ובערים דומות אחרות זה באמת התרחש. השליפות מהמותן, הפרוצות הממתינות בלובי של ה-Saloon, הסוסים הקשורים ממול החנויות, בצהרי היום. יצאנו ממוזיאון התעופה של החברה שם אל השמיים האפורים שראינו כבר מהבוקר, ולפתע החלו לרדת מהשמיים כדורי ברד שכל אחד היה בגודל של כדור טניס. התפזרנו ותפסתי מחסה כדי למנוע פגיעה מוחית קשה, כלומר מעבר לזאת שכבר הייתה לי. ההפכפכות המזג-אווירית האופיינית למדינות הדרום בארצות-הברית הוכיחה את עצמה גם כאן והברד התבהר כעבור דקות מעטות.

כשהייתי קטן, דווקא מאוד אהבתי את הגשם. הייתי מהלך בו כשאני מותח את פתח חולצתי כדי שהטיפות יגיעו לתוך. מיותר לציין שהייתי נרטב מהר וחוזר הביתה ספוג כולי. כן, אני נזכר ואני זוכר גם שאהבתי את השלג שהיה יורד פעם-פעמיים מדי חורף בילדותי בעיר הבירה. הוא היה "תופס" פעם אחת, והחזיק איזה יומיים עד שהשחיר ונעלם. מאז ועד היום הייתי מתעקש למצוא מקום שהשלג בו עדיין לא בוזבז – כלומר שאף אחד לפניי לא דרך עליו. זה יכול היה להיות מאחורי שיחים, וזה בהרבה מיקרים היה בגבעת התחמושת שהייתה קרובה לשכונה. עד היום אני מקפיד לנסוע לעיר הזאת כשמגיעים דיווחים על שלג שתפס. כשהייתי ילד הייתי יושב ליד החלון הגדול בחדרי, מביט מלמטה כיצד פתיתי השלג מגיעים מלמעלה, היישר מתוך הענן. אני יודע שנהוג לומר שאין שני פתיתי שלג זהים, אבל אני ראיתי כמה וכמה פתיתים תאומים.

גשם זלעפות אמיתי נחת עליי בממלכת ירדן, שכשאתה טס מעליה בחורף היא נראית כמו שלולית אחת גדולה. חוויית הגשם הזאת כוללת גם פגישה עם שיטפון. הייתי כניצב בפתח הסלע האדום של פטרה כשרעש מהדהד בלתי מוסבר נשמע במרחק ומבט מיקרי שמאלה ולמטה לקרקע גילה זרזיף מים שהגיע ממעלה השביל. הזרזיף הפך תוך כמה דקות לשטף רציני ורועש שהציף אותנו עד הברכיים. לא יכולתי להימנע מהליזכר בשיטפון ב"שיר אהבה בדואי" של דייויד ברוזה. כהרגלי מהחורף התל-אביבי הקליל בקור שלו הייתי לבוש רק בטי-שרט ובלייזר די קל וממש לא אטום, ובמהלך המסע במים בגובה הברכיים ובגשם שוטף לאורך מספר קילומטרים לאורך העיר הנבטית – מהסלע האדמדם ועד לתחתית – הפכתי לספוג מים רבים. נדרשו לי כמה שעות מול מפזר החום של האוטובוס הצמוד שהיה למשלחת כדי להתייבש כליל. מישהו אחר בוודאי היה מקבל דלקת ריאות, אבל לא אני.

***

והרי עידכון חדשותי שהגיע לשולחן המערכת: השנה החליטו שהגשם לא יירד במרכזי הערים על עוברי אורח תמימים, ולא ייקווה בשלוליות שחורות ומפוייחות בשולי המדרכות בתל-אביב ובערים פחות מזוהמות ממנה, מחכה למכונית חסרת ההתחשבות שתחבר את השלוליות עם מכנסי הבז' שלך. הגשם יירד השנה רק על שדות ופרדסים ואך ורק בתוך הכינרת, ולו רק כדי שיפסיקו לדווח בחדשות ובעיתונים שהשלולית העלובה הזאת עלתה/ירדה במילימטר. ואם הגשם במיקרה כן יירד בעיר, אז קבעו שכל גבר ששונא את הגשם ואת סופות הרעמים הנלוות יקבל מקום ראוי להטמין בו את פניו. כלומר למי שעדיין לא מצא את זה.