יהיה לי בית קפה קטן, כנראה ביפו, אולי בתל-אביב בפינה לא מנוצלת של רחוב שלמה איבן-גבירול. אני מתכנן בית קפה כמו באחד מהרחובות הקטנים שיוצאים מאוקספורד סטריט שביליתי בהם שעות ענוגות במרחק יריקה מהמון הישראלים שרק נחת בלונדון וכבר הסתער על סלפריג'ס. יש סיכוי שאני אמקם אותו דווקא בעיר הפרברית שאני מתגורר בה, באיזה מרכז מסחרי קטן שהפוטנציאל שלו עדיין לא מומש במלואו אבל יהיה ממומש כשאני אגיע. בעצם לא בטוח, כי נראה שהאנשים כאן כל הזמן עסוקים, שלכולם יש ילדים, ושלאף אחד לא יהיה זמן לקפוץ לקפה על הבוקר או אפילו בצהריים ובטוח שלא בלילה. מספיק להסתכל על הצטלבויות השדרות והכבישים כאן, כולם מחכים לפחות חצי שעה עד שמכונית במרחק מאה מטר מגיעה ועוברת על פניהם במהירות שלושים קילומטר בשעה – ורק אז יוצאים. ברור שאספרסו טוב לא זרם בעורקיהם בחודש האחרון.
לבית הקפה הזה יקראו "סיפור קצר" ויקראו בו סיפורים קצרים. רק סיפורים קצרים. כמו אחד שהחיים שלו הם אוסף של סיפורים קצרים בכריכה קשה ומהוהה אפזר על שולחנות קטנים ונמוכים ספרים של סיפורים קצרים לקריאה. הפוך קטן סיפור קצר אחד, הפוך גדול שני סיפורים, וכך גם באספרסו הקצר והכפול. יודעים מה, אני מבטל כאן ועכשיו את האספרסו הקצר כי אני חושב שהוא רמאות. לגימונת נוזל אחת לא שווה תשעה שקלים, ולא חשוב מאיזה כיוון של הסגאפרדו אתה מסתכל. רק גדול יוגש כאן והוא גם יהיה חם לשם שינוי. האספרסו יהיה חזק ממילא אבל גם מחוזק באלכוהול, כמו אותו הספלפל ששתיתי באחת-עשרה בבוקר בטיבולי מצפון לרומא, השד יודע מה היה בו אבל הייתי ער בערך שבוע ברציפות אחרי זה. וזה יהיה האלכוהול היחידי אצלי.
כאן מותר לעשן, ותינתן עדיפות למעשני סיגרים ומפטמי מקטרות בטבק מתקתק. יהיה גם איזור מיוחד ללא מעשנים. העיצוב יהיה פשוט, בצבעים חמים, והכסאות יהיו נוחים במיוחד ועם משענות לידיים. הקפה אצלי יעלה חמישה שקלים לקפוצ'ינו קטן ועשרה שקלים לגדול. וזול גם במחלקת האספרסו. אני אגיש את הקפה רק בכוסות וספלים עם ידיות, כדי שיהיה נוח להחזיק ולא יהיה חם ביד, כי הקפה יהיה בטמפרטורת השמש, כך שלא יתקרר עד לסוף הסיפור. אלבש מכנסי ג'ינס כהים וחולצת גולף כיאה לאחד שיש לו בית קפה בנימה אישית. ברור שתהיה הגשה; כי אני מתעב את הרשתות של ההגשה העצמית. תמיד אמרתי שאם הייתי רוצה להגיש לעצמי קפה הייתי נשאר בבית. וכאן אני אגיש את הקפה בעצמי, וכדי שיהיה לי נוח ולמען האווירה הביתית תהיה עגלת הגשה כמו של התה בחמש של האנגלים והאנגליות. ושום פראפוצ'ינו סימבוצ'יניו פלצניניו.
יהיו קרואסונים של חמאה פירסט טינג אין דה מורנינג. זה בגלל שלעולם לא אשכח את חצי השעה שנותרה לי בפאריס לפני טיסה ארצה במחלקת עסקים של אייר-פראנס, אותה ביליתי בבית הקפה הקטן ברחוב קצת ראשי באיזור האופרה, עם אספרסו מדהים וקרואסון אלוהי (ולא חשוב באיזה אל אתם מאמינים). אני אפילו מכריז לפעמים שזאת חצי השעה הכי נהדרת שהייתה לי בחיי. אני, מוקסינים חומים בלי גרביים כמובן, ג'ינס, חולצה קצרה עם צווארון וכפתורים, ספל אספרסו, סיגר, תנועת בוקר לא צפופה במיוחד, צרפתים ובעיקר צרפתיות לבושים נאה ביותר והולכים לא מהר במיוחד מצד לצד.
בבוקר תהיה אצלי מוזיקה קלאסית, התשיעית של גוד אולד לודוויג-ואן, לקראת הצהריים יתחיל מופע רוק עם אפגאן-וויגס והפיקסיז, אחר-הצהריים נעבור לג'אז של קית' ג'ארט ויאן גארבארק ופיוז'ן של בראנד-איקס, ובערב נחזור לרוק אבל הפעם קלאסי עם דיפ-פרפל, ורוק מתקדם עם קינג קרימזון, יס וג'נסיס (אבל רק עד שנת שמונים ואחד).
גם עוגות יהיו, בעצם רק עוגת גבינה עם פירורים אבל ממש טובה ובלי קשר גם זולה, מקסימום חמש עשרה שקל. אני יודע שאצטרך להתעורר מוקדם כדי לקבל את פני האורחים הקבועים שמחפשים קפה די חזק כדי להתעורר ועוגה די מתוקה וסיפור ממש קצר להתחיל איתם את היום. אחר-כך אכין גם חביתות, בעצם חביתה אחת שתהיה לשם דבר כמו החביתה "פופאי" בפונדק ורדה במסמיה או קסטינה, שלידו היו עוצרים כל נהגי האוטובוסים של אגד כשהייתי נוסע בתקופת הצבא לבסיסי הדרום של חיל האוויר. תמיד הייתי משוכנע שיש לנהגים ול"ורדה" (אם הייתה אישה כזאת במציאות) איזה הסכם חשאי שלפיו הם עוצרים רק שם עם כל עשרות החיילים, למרות שלל הפונדקים בואכה היי דרומה. בעת כתיבת השורות האלה מעדכנים אותי שזה היה במסמיה ושיש ורדה אמיתית.
אצלי יהיו בחביתה שתי ביצים, הרבה עשבי תיבול, בצל לבן ובצל ירוק, פטריות מכמה סוגים, מלח ופלפל וגם כאן יעצרו נהגים ונהגות. אני יודע שאצטרך ללכת לישון מאוחר כדי שאוכל לקבל את פני נוסעי המכוניות הקבועים והמזדמנים שיחפשו קפה ממש חזק כדי לא להירדם וסיפור ממש קצר לפני השינה. נווד רעב יעצור בשעה קטנה של הלילה ובגלל האור החלש הוא לא יהיה בטוח וישאל אם פתוח. "אצלנו תמיד פתוח".
